המגאזין Economist פרסם מאמר בשם The Greater of Two Evils. המאמר דן בדבר חוסר הוודאות הקיימת כיום לגבי הכיוון אליו צועדים השווקים בטווח הקרוב: האם אנו צפויים להמשך ההתדרדרות דפלציונית, תוך עליה באבטלה וירידת מחירי מוצרים ונכסים כפי שקרה ביפאן בעשור האחרון, או לחילופין אנו לקראת סחרור אינפלציוני שבו מחירי כל המוצרים, השירותים והסחורות יתפרצו מעלה תוך שחיקת כוח הקניה של הכסף כפי שקרה בזימבבואה? המאמר אף מזכיר את פול קרוגמן ואלן מלצר, אשר אך לפני כחודש פרסמו באותו היום מאמרים ב-The New York Times עם תחזיות הפוכות בנושא זה.
נשאלת השאלה: מה עדיף יותר מבין שתי רעות חולות אלו? אינפלציה או דפלציה?
למרות שהשאלה נראית פשוטה לכאורה, ההשלכות של כל אחת מן התופעות הכלכליות הללו הינן רבות, ולכן יש לבחון את התשובה בזויות ראיה שונות:
מבחינת אוצר המדינה – אינפלציה
בתקופת דפלציה, מחירי הנכסים הפיננסים ואחרים יורד, שיעור פשיטות הרגל עולה והפסדי החברות גדלים. דבר זה מביא לירידה בתקבולי המדינה ממסים ולגירעונות גדלים.
בתקופת אינפלציה, מחירי הנכסים עולים בצורה נומינלית, דבר שמגדיל את הכנסות המדינה ממיסים. בנוסף, המדינה שוחקת את שכר העובדים (מבחינה ריאלית), ובכך מרוויחה גם את "מס האינפלציה".
מבחינת שוק התעסוקה – אינפלציה
בתקופת דפלציה, הביקושים מצד הצרכנים נמוכים, דבר שגורם לנפילה ביצור התעשייתי, פיטורי עובדים והורדות שכר, ובכך מקטין בשנית את הביקושים. תופעה זו קרויה "ספירלת המוות הדפלציונית".
בתקופת אינפלציה, הביקושים מצד הצרכנים חזקים ועולים, דבר שגורם להגדלת יכולת היצור וביקוש מוגבר לעובדים. כוח המיקוח והשכר של העובדים עולה, דבר שמצידו מחזק עוד יותר את הביקושים.
מבחינה כלכלית/מוסרית – דפלציה
בתקופת דפלציה, מחירי המוצרים והשירותים יורדים וערך הכסף עולה. דבר זה מעודד את הצרכנים לחסוך, ומעניש את אלו שלוו כסף וכעת נאלצים לשלם יותר מבחינה ריאלית.
אינפלציה מעודדת אנשים ללוות (במידה ואין הצמדה), דבר שמעודד צריכה ולקיחת סיכונים גבוהים, תוך מחשבה שערך הכסף שיוחזר למלווה ישחק באינפלציה.
מבחינת האזרח – אדיש??
בתקופת דפלציה, ערך הנכסים שבידי האזרחים יורד, אולם כוח הקניה של הכסף שלהם עולה. הביטחון התעסוקתי נפגע ועימו השכר.
בתקופת אינפלציה, חלק מן הנכסים שומר על ערכו הריאלי, אולם השכר ושאר הנכסים נשחקים מבחינה ריאלית.
בנקים המרכזיים – אינפלציה
בתקופות של דפלציה, האפקטיביות של המדיניות המוניטארית היא מוגבלת, משום שלא ניתן להוריד את הריבית אל מתחת ל-0%. בנוסף ההשלכות החברתיות של שוק התעסוקה בתקופה דפלציונית הינן חמורות ומאיימות.
לאור האמור, בחרו ברננקי ועמיתיו ביפאן, בריטניה, שוויץ וישראל להוריד את הריבית קרוב מאוד ל-0%, להזרים נזילות רבה למערכת הפיננסית ולהגדיל בצורה דרמטית את מאזני הבנקים המרכזיים באמצעות רכישת אג"ח מדינה ונכסים אחרים. הם מקווים שכאשר ישובו המשקים במדינות לאיתנם, יוכלו הנגידים להתמודד עם השלכות מעשיהם, להעלות ריבית ולספוג את עודפי הנזילות מבלי לסבול מהתפרצות אינפלציונית משמעותית.
